הרפתקת הגיבורים

טור שבר את מוחו בחיפוש משהוא שאפשר היה לעשות, דרך כלשהי בה יוכל לשנות את המצב. אבל לא היה שום דבר לעשות. אלה היו הקלפים החיים חלקו לו.

לאחר שעות של ישיבה, הוא קם מעוצב והתחיל בדרכו חזרה למעלה בגבעות המוכרות, גבוה וגבוה יותר. באופן בלתי נמנע, הוא נסחף חזרה אל העדר, בתלולית הגבוהה. כשטיפס, השמש הראשונה ירדה מהשמיים, והשנייה הגיע אל שיאה, משליחה גוון ירקרק. טור לקח את זמנו בעודו הולך לאיטו, בהיסח דעת הוריד את קלעו ממותניו, ידית העור שלו שחוקה היטב משנים של שימוש. הוא הושיט את ידו אל תוך השק הקשור לירכו ומשש בקצות האצבעות את אוסף האבנים שלו, כל אחד חלק יותר מהשני, הם נבחרו באופן ידני מתוך הנחלים הטובים ביותר. לפעמים הוא ירה על ציפורים; בפעמים אחרות, על מכרסמים. היה זה הרגל אשר השריש בתוך עצמו במהלך השנים. בהתחלה, הוא היה מחמיץ הכול; ואז, פעם אחת, הוא פגע במטרה נעה. מאז כוונתו הייתה טובה. כעת, השלכת אבנים הפכה לחלק ממנו – והיא עזרה לשחרר חלק מכעסו. אחיו אולי מסוגלים להעביר חרב דרך בול עץ – אבל הם לעולם לא היו מצליחים לפגוע בציפור עפה עם אבן.

מבלי לחשוב יותר מדי טור הכניס אבן לתוך הקלע, נשען לאחור, והשליך את האבן עם כל הכוח שהיה לו, מעמיד פנים שמשליך אבן על אביו. הוא פגע בענף בעץ מרוחק, והוריד אותו נקי. ברגע שהבין כי יכל להרוג חיות נעות בפועל, הוא הפסיק לכוון עליהם, חרד מכוחו ואינו חפץ לפגוע בשום דבר; כעת מטרותיו היו ענפים. אלא עם כן, כמובן, שועל הגיע בעקבות העדר שלו. עם הזמן, הם למדו להתפנות מהדרך, וכבשותיו של טור, כתוצאה, היו הבטוחות ביותר בכפר.

טור חשב על אחיו, על איפה הם היו ברגע זה, והוא העלה אדים. אחרי יום נסיע הם יגיעו אל חצר המלך. הוא יכל לדמיין את זה. הוא ראה אותם מגיעים אל תרועת החצוצרות, אנשים הלבושים במיטבם, מברכים אותם. לוחמים מברכים אותם. חברי הכסף. הם יכונסו פנימה, יינתן להם מקום מגורים בתוך צריפי הלגיון, מקום להתאמן בשדות המלך בשימוש הנשקים הטובים ביותר. כל אחד יקרא נושא כלים לאביר מפורסם. יום אחד, הם יהפכו לאבירים בעצמם, יקבלו סוסים משלהם, סמל האצולה משלהם, ויהיו להם נושאי כלים משלהם. הם ייקחו חלק בכל הפסטיבלים ויסעדו מאחורי שולחן המלך. היו אלה החיים הקסומים. והם חמקו מתוך אחיזתו.

טור הרגיש חולה פיזית, וניסה לגרש את כל המחשבות הללו מראשו. אבל הוא לא יכל. היה חלק בתוכו, חלק עמוק כלשהו, אשר צרח עליו. הוא אמר לו לא לוותר, שגורלו היה דגול יותר מזה. הוא לא ידע מה הוא היה, אבל ידע שהוא לא היה כאן. הוא הרגיש שהוא היה שונה. אולי אפילו מיוחד. שאף אחד לא הבין אותו. ושהם כולם המעיטו בערכו.

טור הגיע אל התלולית הגבוהה ביותר והבחין בעדרו. מאומנים היטב, הם עדיין נשארו כולם ביחד, מכרסמים את בשביעות כל חלקת דשא שיכלו למצוא. הוא ספר אותם, מחפש אחר סימנים אדומים שהכתים על גבם. הוא קפא כשסיים. כבש אחד היה חסר.

הוא ספר שוב, ושוב. הוא לא יכל להאמין בזה: אחד היה חסר.

טור אף פעם לא איבד כבש לפני זה, ואביו לעולם לא יוותר לא על כך. גרוע יותר, הוא שנא את הרעיון שאחד הכבשים אבוד, לבדו, פגיע בתוך הערבה. הוא שנא לראות משהו חף מפשע סובל.

טור רץ אל ראש התלולית וסרק את האופק עד שמצא אותה, הרחק, במרחק כמה גבעות: הכבש היחיד, הסימן האדום על גבו. היה זה הפראית שבחבורה. לבו צנח כשגילה כי לא רק שהכבשה ברחה, אבל בחרה גם, מכל המקומות, לנוע מערבה, אל דארקווד.

טור לגם. דארקווד היה מחוץ לתחום – לא רק עבור הכבשים, אלא גם עבור בני אדם. היה זה מקום מחוץ לגבולות הכפר, ומאז שלמד ללכת, טור ידע שלא להעז להיכנס לשם. הוא לעולם לא נכנס. ללכת לשם,

האגדה סיפרה, היה מוות בטוח, היערות לא מסומנות ומלאות חיות זדוניות.

טור הביט למעלה על השמיים המחשיכים, מתלבט. הוא לא יכל לתת לכבשתו ללכת. הוא חשב שאם יזוז מהר, יוכל להחזיר אותה בזמן.

לאחר מבט אחרון אחורה, הוא הסתובב וזנק בריצה מהירה, מתרחק לכיוון מערב, אל דארקווד, עננים עבים מתאספים מעליו. הייתה לו הרגשה טובענית, אך נראה כאילו רגליו הובילו אותו על דעת עצמם. הוא הרגיש שאין דרך חזרה, אפילו אם היה רוצה.

היה זה כמו לרוץ אל תוך חלום רע.

*

טור האיץ במדור סדרת הגבעות מבלי לעצור, לתוך החופה של דארקווד. השבילים פסקו איכן שהיער התחיל, והוא רץ בטריטוריה לא מסומנת, עלי הקיץ כסוסות מתחת לרגליו.

ברגע שנכנס ליער הוא נבלע על ידי החשכה, האור חסום על ידי עצי האורן המתנשאים לעל. היה פה גם קר יותר, וכשחצה את הסף, הוא הרגיש צינה. זה לא היה רק מהחשכה, או הקור – היה זה ממשהו אחר. משהו שלא יכל לתת לו שם. הייתה זו הרגשה ש... צופים בך.

טור הביט למעלה על הענפים העתיקים, מסוקסים, עבים יותר ממנו, מתנדנדים ומחריקים ברוח קלה. הוא בקושי עבר חמישים צעדים לתוך היער כשהתחיל לשמוע קולות חייתיות מוזרות. הוא הסתובב ובקושי יכל לראות את הפתח ממנו נכנס; הוא הרגיש כבר עכשיו כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.

דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.

אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.

הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.

לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.

טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.

שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.

טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.

לאחר מה שהורגש כמו נצח, הדרואיד הסתובב באיטיות עם הפנים עליו, וברגע שעשה זאת, טור זיהה את הפנים. נשמתו נלקחה ממנו. היו אלה אחת הפנים המוכרות ביותר בממלכה: הדרואיד הפרטי של המלך. ארגון, יועץ המלך מהממלכה המערבית במשך מאות שנים. מה הוא עשה פה, הרחק מחצר המלך, באמצע דארקווד, הייתה תעלומה. טור תהה אם הוא דמיין את כל זה.

"עינך אינן מטעות אותך", אמר ארגון, כשמבטו ישירות על טור.

קולו היה עמוק, עתיק, כאילו מדובר על ידי העצים עצמם. עיניו השקופות והגדולות נראו, כאילו קדחו ישר דרך טור, מסכמים את כולו. טור הרגיש אנרגיה אינטנסיבית מקרינה מהדרואיד – כאילו עמד אל מול השמש.

טור כרע ברך במיידיות וכפף את ראשו.

"אדוני", אמר הוא. "צער לי להפריע לך".

חוסר כבוד כלפי יועץ המלך היה נובע למאסר או מוות. העובדה הזו הייתה מושרשת בתודעת טור מאז שהוא נולד.

"עמוד, ילד", אמר ארגון. "אם הייתי רוצה שתשתחווה, הייתי אומר לך".

באיטיות, טור קם והסתכל עליו. ארגון התקרב בכמה צעדים. הוא עצר והתבונן על טור, עד שטור התחיל להרגיש נבוך.

"יש לך את עיני אמך", אמר ארגון .

טור היה מורתע. הוא מעולם לא פגש את אמו, ומעולם לא פגש מישהו, מלבד אביו, שהכיר אותה. נאמר לו שהיא נפטרה בזמן ההולדה, משהו שבגללו לטור תמיד הייתה רגשת אשמה. הוא תמיד חשד כי זו הייתה הסיבה שמשפחתו שנא אותו.

"נראה לי שבלבלת אותי עם מישהו אחר", אמר טור. "אין לי אמא".

"האומנם?" שאל ארגון עם חיוך. "האם נולדת בידי גבר בלבד?"

"התכוונתי להגיד, אדוני, שאמי נפטרה בהולדה. נדמה לי שאתה מתבלבל לגבי".

"אתה טורינגרין, ממשפחת מקלאוד. הצעיר מבין ארבע אחים. האחד שלא בחרו בו".

עיניו של טור נפתחו רחב. הוא לא ישע כיצד לאכל את זה. שמישהו בקומתו של ארגון ידע מי הוא היה – היה זה יותר ממה שיכל להבין. הוא לא תיאר לעצמו אפילו שהוא היה מוכר למישהו מחוץ לכפר.

"איך... אתה יודע את זה?"

ארגון חיך בחזרה, אבל לא ענה.

לפתע טור התמלא סקרנות.

"איך..." הוסיף טור, מגשש אחר מילים, "...איך אתה מכיר את אמי? האם פגשת אותה? מי היא הייתה?"

ארגון הסתובב והלך.

"שאלות לזמן אחר", אמר הוא.

נבוך, טור צפה בו הולך. היה זה מפגש כל כך מסחרר ומסתורי, והוא קרה כל כך מהר. הוא החליט שלא יכול לתת לארגון לעזוב; הוא מיהר בעקבותיו.

"מה אתה עושה פה?" שאל טור, ממהר להדביק אותו. ארגון, הנעזר במטה שלו, חפץ שנהב עתיק, צעד מהר עד מטעה. "לא חיכית לי, נכון?"

"למי עוד?" שאל ארגון.

טור מיהר להשיגו, במעקב אחריו דרך היער, והשאיר את קרחת היער מאחוריו.

"אבל למה אני? איך ידעת שאהיה פה? מה בדיוק אתה רוצה?"

"כל כך הרבה שאלות", השיב ארגון. "אתה ממלא את האוויר. עליך להקשיב במקום."

טור עקב בעוד שהם התקדמו דרך היער העבה, מנסה כמיטב יכולתו להישאר שקט.

"באת בחיפוש אחר הכבשה שאיבדת", הצהיר ארגון. "מאמץ אצילי. אבל אתה מבזבז את זמנך. היא לא תשרוד."

עיניו של טור התרחבו.

"איך אתה יודע את זה?"

"אני מכיר עולמות שלעולם לא תכיר, ילד. בכל מקרה, לא כרגע."

טור תהה בעודו מטפס כדי להידבק.

"את לא תקשיב, למרות זאת. זהו האופי שלך. עקשן. כמו אמך. אתה תמשיך אחר הכבשה שלך, נחוש להצילה."

טור הסמיק כיוון שארגון קרא את מחשבותיו.

"הנך ילד נמרץ", הוא הוסיף. "בעל כוח רצון חזק. גאה מדי. תכונות חיוביות. אבל יום אחד הן יהיו הסוף שלך."

ארגון התחיל לעלות רכס אזובי, וטור המשיך בעקבותיו.

"אתה רוצה להצטרף ללגיון המלך", אמר ארגון.

"כן!" ענה טור, בהתרגשות. "האם יש איזה שהו סיכוי עבורי? התוכל לגרום לזה לקרות?"

ארגון צחק, צליל עמוק, חלול, אשר גרם לצינה בעמוד שדרתו של טור.

"אני יכול לגרום לקרות להכל ולכלום. גורלך כבר נכתב. אבל זה תלוי בך אם תבחר בו."

טור לא הבין.

הם הגיעו לראש התלולית, איפה שארגון עצר והפנה אליו את פניו. טור נעצר כמה צעדים ממנו, ואנרגיית ארגון בערה דרכו.

"גורלך הוא גורל חשוב," אמר הוא. "אל תנטוש אותו."

עיניו של טור התרחבו. גורלו? חשוב? הוא הרגיש שמתנפח מגאווה.

"אני לא מבין. אתה מדבר בחידות. בבקשה, ספר לי עוד."

ארגון נעלם.

הלסת של טור נפלה למטה. הוא הסתכל בכל כיוון אפשרי, מאזין, תוהה. האם הוא דמיין את כל זה? האם זו הייתה אשליה כלשהי?

טור הסתובב ובחן את היער; מנקודת תצפית זו, גבוה על התלולית, הוא יכל לראות רחוק יותר מאשר לפני כן. כשהביט, הוא זיהה תנוע במרחק. הוא שמע קול והיה בטוח שזו היא כבשתו.

הוא ירד למטה דרך הרכס האזובי ומיהר בכיוון הקול, חזרה דרך היער. כשהלך, לא יכל לנער את מפגשו עם ארגון. הוא בקושי יכל להבין את מה שהתרחש. מה עשה כאן דרואיד המלך, מכל המקומות? הוא חיכה לו. אבל למה? ומה הייתה כוונתו לגבי הגורל שלו?

ככל שניסה טור לפענח את זה, כך פחות היה מובן לו. ארגון הזהיר אותו לא להמשיך, אבל באותו הזמן פתה אותו לעשות זאת. כעת, כשהלך, הרגיש טור תחושת נבואת לב מתגברת, כאילו משהו חשוב היה עתיד לקרות.

הוא עקף עיקול ועצר מזועזע על ידי המראה לפניו. כל חששותיו הגרועות ביותר אושרו ברגע אחד. שיערו עמד על קצבותיו, והוא הבין שעשה טעות חמורה בהגעתו עמוק כל כך לתוך דארקווד.

במרחק של פחות משלושים צעדים ממנו היה סיבולד. גולמני, שרירי, העומד על ארבע, קרוב לגודל של סוס, היה זה היצור שהכי יראו ממנו בדרקווד, אולי אפילו

בממלכה כולה. טור מעולם לא ראה אחד, אבל שמע את האגדות. הוא דמה לאריה, אבל גדול יותר, רחב יותר, גלדו ארגמן עמוק ועיניו זוהרות צהוב. האגדה אמרה שצבע הארגמן שלו באה מהדם של ילדים תמימים.

טור שמע רק על כמה תצפיות ספורות של החיה הזו במשך כל חייו, וגם אלא נחשבו למפוקפקות. יתכן וזה היה כיוון שאף אחד בעצם לא שרד את המפגש. חלק החשיבו את סיבולד לאל היער, ולאות. איזה מין אות, לטור לא היה מושג.

הוא לקח צעד נזהר לאחור.

הסיבולד, לסתות שלו חצי פתוחות, מהניבים נוזל ריר, הביט בחזרה עם עיניו הצהובות. בפה שלו הייתה הכבשה הנעדרת של טור: צועקת, עם הראש למטה, חצי מגופתה חדורות על ידי הניבים. היא הייתה כמאט מתה. נראה כאילו הסיבולד התהולל מהריגה, בעודו לוקח את זמנו; נדמה שהוא נהנה מלענות אותה.

טור לא יכל לסבול את הזעקות. הכבשה התנועעה, חסרת עונים, והוא הרגיש אחראי לכך.

הדחף הראשוני של טור היה להסתובב ולרוץ, אבל הוא כבר ידע שזה יהיה חסר תועלת. החיה הזו יכלה לרוץ מהר יותר מכל דבר. ריצה רק תעודד אותה. והוא לא יכל להשאיר את כבשתו למות ככה.

הוא נעמד קפוא מפחד, וידע שחייב לפעול בדרך כלשהי.

הרפלקסים שלו תפסו פיקוד. הוא הושיט את ידו לתוך נרתיקו, הוציא אבן, והכניס אותה בתוך הקלע שלו. עם יד רועדת, הוא מטח, לקח צעד קדימה, והשליך.

האבן שטה דרך האביר ופגע במטרתה. ירייה מושלמת. היא פגע לכבשה בגלגל העין, והמשיכה פנימה אל תוך מוחה.

הכבשה הפכה לרפויה. מתה. טור חסך מהחיה את הייסורים.

הסיבולד נעץ מבט, נעוצבן שטור הרג את הצעצוע שלו. הוא פתח את לסתות הענק שלו באיטיות והפיל את הכבשה, אשר נחתה עם חבטה על רצפת היער. ואז הוא כיוון את מבטו על טור.

הוא נהם בצליל עמוק ורשע שעלה מתוך בטנו.

בעוד שהחיה ארבה לכיוונו, טור, הלב דופק, הכניס אבן נוספת לתוך המקלע שלו, נשען לאחור, והתכונן לרות שוב פעם.

הסיבולד שזינק לתוך ריצה מהירה, נע מהר מכל דבר שטור ראה מתי שהו בחייו. טור לקח צעד קדימה והשליך את האבן, מתפלל שהוא יפגע, מבין שלא יהיה לו זמן לירייה נוספת לפני שהחיה תשיג אותו.

האבן פגע לחיה בעינה הימני, והוציאה אותה החוצה. הייתה זו זריקה עצומה, כזו שהייתה מפילה חיה קטנה יותר על ברכיה.

אבל זו לא הייתה חיה קטנה יותר. היצור הזה היה בלתי ניתן לעצירה. הוא צווח מהנזק, אבל מעולם אפילו לא האט. אפילו ללא עין אחת, אפילו עם אבן תקוע בתוך מוחו, הוא המשיך להסתער ללא מחשבה על טור. לא היה שום דבר שטור יכל לעשות.

רגע מאוחר יותר, החיה הייתה עליו. היא הוציאה את הציפורניים הענקיות שלה וחבטה בכתפו.

טור צווח. ההרגשה הייתה כאילו שלוש סכינים חתכו דרך בשר גופו, דם חם גועש בלי סוף מתוכו.

החיה רתקה אותו לאדמה, עם כל הארבעה. המשקל היה עצום, כמו פיל העומד על חזהו. טור הרגיש את בית החזה שלו נשבר.

החיה הרימה את ראשה לאחור, פתחה רחב את לסתותיה כדי לחשוף את הניבים שלה, והתחילה להוריד אוותם לכיוון גרונו של טור.

ברגע שעשתה זאת, טור הושיט את ידיו ותפס בגרונה; היה זה כמו להחזיר בשריר אחיד. טור בקושי יכל להיאחז. ידיו התחילו לרעוד, בעוד שהניבים ירדו יותר ויותר למטה. הוא הרגיש את הנשימה החמה

שלו על כל פניו, הרגיש את הריר מטפטף על צווארו. קול רעם יצא מעמקי חזהו של היצור, שורף את אוזניו של טור. הוא ידע שהוא הולך למות.

טור עצם את עיניו.

בבקשה, אלוהים. תן לי כוח. הרשה לי להילחם ביצור הזה. בבקשה. אני מתכנן לפניך. אני אעשה כל מה שתבקש. אהיה חייב לך חוב ענקי.

ומשהו קרה. טור הרגיש חום עצום עולה בתוך גופו שלו, עובר דרך עורקיו, כמו שדה אנרגיה הרץ דרכו. הוא פתח את עיניו וראה משהו שהפתיע אותו: מכפות ידיו נבע אור צהוב, וכשדחף הוא בחזרה לתוך צווארה של החיה, מדהים, אבל הוא היה מסוגל להשתוות לכוחה ולמנוע ממנה מלהתקרב.

טור המשיך לדחוף עד שהוא למעשה היה דוחף את גב החיה. כוחו גבר והוא הרגיש קליע תותח של אנרגיה – רגע לאחר מכן, החיה עפה באוויר לאחור, טור השליך אותה עשרה צעדים טובים. היא נחתה על גבה.

טור קם על רגליו, לא מבין מה התרחש.

החיה השתלטה שוב על רגליה. ואז, בזעם, היא הסתערה שוב – אבל הפעם טור הרגיש שונה. האנרגיה עברה דרכו; הוא הרגיש חזק יותר מאשר היה אי פעם.

כשהחיה צנחה לתוך האוויר, טור התכופף למטה, טפס אותו בבטנה, והשליך אותה, נותן למומנטום שלה למשוך אותה.

החיה עפה דרך היער, התרסקה לתוך העץ, וקרסה על האדמה.

טור הביט, נדהם. האם הוא רק עכשיו זרק סיבולד באוויר?

החיה מצמצה פעמיים, ואז הסתכלה על טור. היא קמה על רגליה והסתערה שוב.

הפעם, איך שהחיה זינקה, טור תפס אותה בגרונה. שניהם נפלו על האדמה, החיה מעל טור. אבל טור התגלגל מעליה. טור אחז בה, חונק אותה עם שתי ידיו, בעוד שהחיה המשיכה לנסות להרים את ראשה ולמשוך אותו עם ניביה. היא רק פספסה. טור, המרגיש את כוחו החדש, חפר את ידיו בפנים ולא עזב. הוא נתן לאנרגיה לעבור דרכו. ובקרוב, מדהים ככל שהיה, הוא הרגיש את עצמו חזר יותר מהחיה.

הוא חנק את סיבולד למוות. בסופו של דבר, החיה הפחה לרפויה.

טור לא עזב למשך דקה שלמה לאחר מכן.

הוא קם לאט, מחוסר נשימה, מביט למטה, עיניים פקוחות רחב, בעודו מחזיק את ידו הפצועה. מה קרה פה עכשיו? האם הוא, טור, הרג הרגע סיבולד?

הוא הרגיש שזה היה אות, ביום הזה מכל הימים. הוא הרגיש באילו משהו רב חשיבות קרה פה. הוא הרגע הרג את החיה המפורסמת והמפחידה ביותר בכל הממלכה. לבדו. ללא נשק. זה לא נראה אמיתי. אף אחד לא יאמין לו.

הוא הרגיש את העולם מסתובב כשהוא תהה איזה כוח השתלט עליו, מה היה פרוש הדבר, מי הוא היה באמת. האנשים היחידים הידועים כמחזיקים בכוח כזה היו הדרואידים. אבל אביו ואמו לא היו דרואידים, אז הוא לא יכל להיות אחד.

או שהוא כן יכל?

טור הרגיש שמישהו עומד מאחוריו, והסתןבב כדי לגלות את ארגון עומד שם, מסתכל על החיה.

"איך הגעת לכאן?" שאל טור, נדהם.

ארגון התעלם ממנו.

"האם הייתה עד למה שקרה?" שאל טור, עדיין לא מאמין. "אני לא יודע איך עשיתי את זה."

"אבל אתה כן יודע," השיב ארגון. "עמוק בתוך תוכה, אתה יודע. אתה שונה מאחרים."

"זה היה כמו... גל של עוצמה," אמר טור. "כמו כוח שלא ידעתי שיש לי."

"שדה האנרגיה," אמר ארגון."יום אחד תכיר אותו די טוב. אולי אפילו תלמד לשלוט בו."

טור חבק את כתפיו; הכאב היה מייסר. הוא הביט למטה וראה את ידו מכוסה בדם. הוא הרגיש מסוחרר, מודאג לגבי מה יקרה אם לא יקבל סיוע.

ארגון לקח שלושה צעדים קדימה, הושיט את ידו, תפס את ידו החופשייה של טור, והציב אותה חזק על הפצע. הוא החזיק אותה שם, נשען אחורה, ועצם את עיניו.

טור הרגיש תחושה חמה עוברת דרך גפו. תוך מספר שניות, הדם הדביק על ידו התייבש, והוא הרגיש את כאבו נדעך.

הוא הביט למטה ולא הצליח להבין את זה: הוא היה מרופא. כל מה שנשאר היו שלוש צלקות במקום בו הטופרים חתכו אותו – אבל הם היו סגורים ונראו בני מספר ימים. לא היה יותר שום.

טור הסתכל על ארגון בתדהמה.

"איך עשית את זה?" הוא שאל.

ארגון חיך.

"אני לא עשיתי את זה. אתה עשית. אני רק כיוונתי את כוחך."

"אבל אין לי את הכוח לרפא," ענה טור, מבולבל.

"האומנם?" השיב ארגון.

"אני לא מבין. שום דבר מזה לא מסתדר לי," אמר טור, בחוסר סבלנות מתגברת. "בבקשה, ספר לי."

ארגון הביט הצידה.

"יש דברים שעליך ללמוד עם הזמן."

טור חשב על משהו.

"האם זה אומר שאני אוכל להצטרף אל לגיון המלך?" שאל הוא בהתלהבות. "מובן שאם אני מסוגל להרוג סיבולד, אז אני מסוגל להחזיק מעמד מול בנים אחרים."

"מובן שאתה מסוגל," ענה הוא.

"אבל הם בחרו באחי – הם לא בחרו בי."

"האחים שלך לא יכלו להרוג את החיה הזו."

טור הביט בחזרה, חושב.

"אבל הם כבר סרבו לי. איך אצטרף אליהם?"

"ממתי הלוחם צריך הזמנה?" שאל ארגון.

מילותיו שקעו עמוק בפנים. טור הרגיש את גופו מתחמם.

"האם אתה אומר שאני צריך פשוט להתייצב? לא מוזמן?"

ארגון חייך.

"אתה יוצר את גורלך. האחרים לא."

טור מצמץ – ורגע מאוחר יותר, ארגון נעלם. שוב.

טור הסתובב סביב, מסתכל בכל כיוון, אבל לא היה שום זכר ממנו.

"כאן!" הגיע הקול.

טור הסתובב וראה סלע ענקית לפניו. הוא הרגיש שהקול הגיע מלמלה, והוא טיפס את האבן הענקית במיידי.

הוא הגיע למעלה, והיה נדהם לראות את ארגון.

מנקודת תצפית זו, למרות זאת, הוא יכל לראות מעל צמרות עצים של דארקווד. הוא ראה איכן דארקווד נגמר, ראה את השמש השנייה הופכת לירוק כהה, ומעל כל זה, הכביש המוביל אל חצר המלך.

"הדרך פתוחה עבורך לקחת," הגיע הקול. "אם אתה מעז."

טור הסתובב אבל לא ראה אף אחד. היה זה רק קול, מהדהד. אבל הוא ידע שארגון היה שם, איפשהו, ממריץ בעדו הלאה. והרגיש, עמוק בפנים, שהוא צדק.

ללא רגע היסוס נוסף, טור ירד במהרה מהסלע ויצא לדרכו דרך היער אל הכביש המרוחק.

במאוץ אל גורלו.

פרק שלוש

המלך מקגיל – שמנמן, עגול-חזה, עם זקן עבה מדי עם אפור, שיער ארוך לתאום, ומצח רחב מקומט על ידי קרבות רבים – עמד על הסוללה העליונה של ארמונו, מלכתו לצידו, והשגיח על החגיגות הפורחות. אדמותיו המלכותיות השתרעו מתחתיו בכל תפארתן, נמתחים הרחק ככל שהעין יכלה לראות, עיר משגשגת מוקפת חומה על ידי אבני המבצרים העתיקים. חצר המלך. מחוברים ביניהם על ידי מבוך של רחובות מתפתלים ישבו בנייני אבן מכל צורה וגודל – עבור הלוחמים, המשגיחים, הסוסים, הכסופים, הלגיון, השומרים, הצריפים, הנשקים, הנשקייה – ובין כל אלה, מאות מגורים עבור ההמון של אנשיו, אשר בחרו לחיות בתוך חומות העיר. בין הרחובות הללו התפרסו אקרים של דשא, גנים מלכותיים, רחבות אבן מרופדת, מזרות העולות על גדותיהן. חצר המלך שופרה במהלך המאות שנים, על ידי אב שלו, ועל ידי האב של האב לפני כן – ולכן היא הייתה בשיא התפארת שלה. ללא ספק, היה זה כעת המעוז הבטוח ביותר בממלכה המערבית של הטבעת.

מקגיל היה מבורך עם הלוחמים הטובים והנאמנים ביותר שאף מלך לא ידע כמותם, ובזמן חייו, אף אחד לא העז לתקוף. המקגיל השביעי להחזיק בכס, הוא החזיק אותו היטב בשלושים ושתים שנות מלכותו, היה מלך טוב ונבון. הארץ שגשגה גדולות בתקופת שלטונו. הוא הכפיל את מימדי צבאו, הרחיב את הערים שלו, הביא שפע לעמו, ואף לא תלונה אחת הייתה להימצא בין אנשיו. הוא היה ידוע כמלך נדיב, ולא הייתה תקופה כזו של שפע ושלום כמו שמאז שלקח את הכס.

מה שפרדוקסאלי היה בדיוק הדבר שהחזיק את מקגיל ער בלילות. כיוון שמקגיל הכיר את ההיסטוריה שלו: בכל התקופות, לא הייתה מעולם מתיחה כה ארוכה ללא מלחמה. הוא לא תהה יותר אם תהיה התקפה – אלא מתי. וממי תבוא.

האיום הגדול ביותר, כמובן, היה ממעבר לטבעת, מהאימפריה של פראים אשר שלטו בפריפריה של וואילדס, אשר שעבדה את כל האנשים מחוץ לטבעת, מעבר לקניון. עבור מקגיל, ושבעת הדורות לפניו, הוואילדס מעולם לא הווה איום ישיר. בגלל הגיאוגרפיה הייחודית של ממלכתו, בצורת מעגל מושלם – טבעת – המופרד משאר העולם בקניון עמוק ברוחב של מייל, ומוגן על ידי שריון אנרגיה, אשר פעל מאז מלכות המקגיל הראשון, לא היה להם הרבה מה לפחד מהוואילדס. הפראים ניסו פעמים רבות לתקוף, לחדור דרך השריון, לחצות את הקניון; הם לא הצליחו אפילו פעם אחת. כל עוד הוא ואנשיו נשארו בתוך הטבעת, לא היה שום איום חיצוני.

זה לא אמר, בכל זאת, שלא היה שום איום מבפנים. וזה היה מה שהשאיר את מקגיל ער עד מאוחר בלילות. זו, למעשה, הייתה המטרה של חגיגות היום: נישואין של בתו הבכורה. החתונה המאורגנת במיוחד בכדי לפייס את אויביו, לשמר את השלום השביר בין ממלכות מזרחית ומערבית של הטבעת.

בעוד שהטבעת התפרסה לאורך חמש מאות מייל טובות בכל כיוון, היא הייתה מחולקת בדיוק באמצע על ידי רכס הרים. האדמות הגבוהות. בצידו השני של האדמות הגבוהות התמקדה הממלכה המזרחית, השולטת בחצי השני של הטבעת. והממלכה ההיא, נשלטה במשך מאות שנים על ידי היריבים שלהם, המקקלאודים, ניסתה תמיד לשבור את הסכם השביר עם המקגילים. המקקלאודים היו נרגנים, לא מרוצים עם חלקם, משוכנעים כי הצד שלהם של הממלכה ישב על אדמה פורייה פחות. הם התחרו על אדמות גבוהות גם כן,

מתעקשים שכל רכז ההרים היה שלהם, כאשר לפחות חצי ממנו השתייך למקגילים. התכתשויות על נושא הגבולות היו תמידיות, וכך גם איומים לפלישה.

בעוד שמקגיל הרהר על כל זה, הוא היה מעוצבן. המקקלאודים צריכים להיות שמחים; הם היו בטוחים בתוך הטבעת, מוגנים על ידי הקניון, הם ישבו על האדמות הנבחרות ביותר, ולא היה להם דבר לפחד ממנו. למה לא יכלו להיות מרוצים עם החצי שלהם של הטבעת? היה זה רק מכיוון שמקגיל חיזק את צבאו עד כדי כך, שפעם ראשונה בהיסטוריה, המקקלאודים לא העזו לתקוף. אבל מקגיל, המלך הנבון שהיה, חש משהו באופק; הוא ידע שהשלום הזה לא יכל להימשך. לכן, הוא ארגן את החתונה הזו של בתו הבכורה לנסיך בכור של מקקלאודים. וכעת היום הגיע.

הוא הביט למטה, הוא ראה פרוסים מתחתיו אלפי נתינים לבושים טוניקות בצבעים בהירים, מסתננים מכל פינה של הממלכה, משתי הצדדים של האדמות הגבוהות. כמאט כל הטבעת כולה, כולה נשפכים לתוך המבצר. אנשיו התכוננו במשך חודשים, פקדו לעשות כך שהכול יראה משגשג, חזק. לא היה זה רק היום לנישואין; היה זה היום לשלוח מסר למקקלאודים.

מרגיל סרק את מאות החיילים שלו מתיישרים בצורה אסטרטגית לאורך הסוללות, בתוך העצים, בין החומות, יותר חיילים מאשר היה מצטרך – והרגיש מרוצה. היה זה מראה הכוח שחפץ. אבל הוא הרגיש גם על הסף; האווירה הייתה טעונה, בשלה להתנגשות. הוא כיווה ששום חום מוח, מוצת במשקה, לא יקום מאף אחת מהצדדים.

הוא בחן את שדות התחרויות, שדות המשחקים, וחשב על היום יבוא, הממולא במשחקים ותחרויות וכל סוגי חגיגות. יהיו הן מתוחות. המקקלאודים בטוח יופיעו עם צבא קטן משלהם, וכל תחרות, כל מאבק, כל מרוץ, יקבל משמעות. אם אפילו אחד מאלו היה הולך גחון, הוא היה מתפתח לקרב.

"מלכי?"

הוא הרגיש יד רכה על שלו והסתובב לראות את מלכתו, קראה, עדיין היפה מכל הנשים הכיר אי פעם. נשואה אליו באושר לאורך כל תקופת מלכותו, היא נשאה לו חמישה ילדים, שלושה מהם בנים, ולא התלוננה אפילו פעם אחת. יתרה מכך, היא הפכה ליועצת המהימנה ביותר שלו. עם הליכת השנים הוא הבין שהיא הייתה נבונה יותר מכל אנשיו. למעשה, נבונה יותר ממנו.

"היום הוא יום פוליטי," אמרה היא. "אבל גם יום הנישואים של בתנו. נשא ליהנות. הוא לא יקרה פעמים."

"אני דאגתי פחות כשלא היה לי כלום," השיב הוא. "כעת כשיש לנו את הכול, הכול מדאיג אותי. אנחנו בטוחים. אבל אני לא מרגיש בטוח."

היא הסתכלה עליו בחזרה בעיניים רחמניות, גדולות ובצבע לוז; הם נראו כאילו החזיקו בחוכמת העולם. רסיסיה ירדו, כפי שנהגו לעשות תמיד, נראים רק טיפה ישנוניים, והיו ממוסגרים על ידי שערה היפה, חלק וחום, בגוון עדין של אפור, אשר נפל על שתי צידי פניה. נוספו לה כמה כמטים, אבל היא לא השתנתה אפילו טיפה.

"זה בגלל שאינך בטוח," היא אמרה. "אף מלך אינו בטוח. יש יותר מרגלים בחצר שלנו מאשר אי פעם תרצה לדעת. וזו היא הדרך של הדברים."

היא נשנע כלפיו ,נישקה אותו וחיכה.

"נסה ליהנות מזה," היא אמרה. "זו היא חתונה אחרי הכול."

עם זאת, היא הסתובבה וירדה מהסוללה.

הוא צפה בה הולכת, ואז הסתובב והביט על חצרו. היא הייתה צודקת; היא תמיד הייתה צודקת. הוא אכן רצה ליהנות מזה. הוא אהב את בתו הבכורה, ואכן הייתה זו חתונה אחרי הכול. היה זה היום היפה ביותר של תקופת השנה היפה ביותר, אביב בשיאו, עם קיץ מפציר, שתי השמשים מושלמים בתוך הרקיע, ורוחות קלות ביותר נרגשות. הכול היה בפריחה מלאה, עצים בכל מקום מוצפים בלוח צבעים של ורודים, סגולים, כתומים ולבנים.

לא היה משהו שחפץ בו יותר מאשר לרדת למטה ולשבת עם אנשיו, לצפות בביתו מתחתנת, ולשתות פינטות של אייל עד שלא היה יכול לשתות יותר.

אבל הוא לא יכל. הייתה לו רשימה ארוכה של חובות לפני שיכל היה לדרוך אל מחוץ לארמונו. אחרי הכול, יום החתונה של בתו משמעותו הייתה התחייבות עבור המלך: הוא צריך היה להיפגש עם מועצתו; עם ילדיו; ועם שורה ארוכה של העותרים, אשר היה להם את הזכות לראות את המלך ביום הזה. יהיה לו מזל אם היה מספיק לצאת מהארמון בזמן לטקס שקיעת השמש.